המכתב / אורנה ראובן ויאיר אלדן

המכתב /
אורנה ראובן ויאיר אלדן

באחד הימים מקבלת אלה, פסיכולוגית תל אביבית, מכתב בוטה ממטופל לשעבר. איתמר כותב מניו-יורק, הוא אוהב-זועם ומסובך בהסתבכות קשה. אלה מחפשת דרך להשיב לו. מרגע זה ואילך מתנהלת ביניהם חליפת מכתבים סוערת, הפורצת את גבולות הקליניקה והטיפול.

איתמר, שנדמָה כמטופל קרוב ומוכר, מתגלה כמי שתקף את בת זוגו ונמצא במקום מסתור. אלה השקולה והמאופקת, נוסעת אליו לניו יורק. נדמה שהיא שומרת על הגבולות ועל האתיקה והוא מבקש לפרוץ ולמרוד, אבל האם באמת ברור מי החזק ומי החלש, ומי מבין השניים אחראי על מעשיו?

את סיפורם של איתמר ואלה כתבנו בשני קולות: ד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפטים וסופר, כתב את קולו של המטופל איתמר. אני כתבתי את קולה של הפסיכולוגית אלה. כתבנו את הספר בדיוק כפי שיצא לאור – מייל יאיר, מייל אני, מבלי לדבר זה עם זו ומבלי לקבוע קווי עלילה, נותנים לסחרור של איתמר ואלה להפתיע ולסחוף גם אותנו.

כתבנו במיידיות האופיינית לכתיבת מיילים, מבלי להשתהות, מבלי להתעכב על טיוטות. המיילים מיאיר הגיעו לקראת צהרים, וקראתי בהם בהפסקה שלי בקליניקה. הם הפתיעו אותי בחדות שהייתה גלומה בהם, מעוררים בי עירוב של זעם, ייאוש, כמיהה וחמלה. עניתי לו בלילות, על המרפסת, למחרת הגיע מייל חדש… תוך ימים ספורים של כתיבה איתמר הפך למטופל קשה, שואב, מרתק ומבלבל מאד. בכל מייל מחדש שאל אותי שאלות חסרות מנוח: מי את, המטפלת? מה את חושבת באמת? מה את הוזה? וגם: האם את חושבת עליי בין הפגישות? האם אני נמצא בתוך נפשך? האם גם את יוצאת מדעתך בתוך הקשר איתי?

לאלה, בהיותה דמות ספרותית, יש דרכים משלה להשמיע את קולה. ובכל אשר היא עושה, ובכל אשר היא כותבת, היא משיבה תשובה ברורה: בוודאי שאפשר להסתחרר ביחד. בוודאי שהקשר שלנו משנה גם אותי.

 

באחד הימים מקבלת אלה, פסיכולוגית תל אביבית, מכתב בוטה ממטופל לשעבר. איתמר כותב מניו-יורק, הוא אוהב-זועם ומסובך בהסתבכות קשה. אלה מחפשת דרך להשיב לו. מרגע זה ואילך מתנהלת ביניהם חליפת מכתבים סוערת, הפורצת את גבולות הקליניקה והטיפול.

איתמר, שנדמָה כמטופל קרוב ומוכר, מתגלה כמי שתקף את בת זוגו ונמצא במקום מסתור. אלה השקולה והמאופקת, נוסעת אליו לניו יורק. נדמה שהיא שומרת על הגבולות ועל האתיקה והוא מבקש לפרוץ ולמרוד, אבל האם באמת ברור מי החזק ומי החלש, ומי מבין השניים אחראי על מעשיו?

את סיפורם של איתמר ואלה כתבנו בשני קולות: ד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפטים וסופר, כתב את קולו של המטופל איתמר. אני כתבתי את קולה של הפסיכולוגית אלה. כתבנו את הספר בדיוק כפי שיצא לאור – מייל יאיר, מייל אני, מבלי לדבר זה עם זו ומבלי לקבוע קווי עלילה, נותנים לסחרור של איתמר ואלה להפתיע ולסחוף גם אותנו.

כתבנו במיידיות האופיינית לכתיבת מיילים, מבלי להשתהות, מבלי להתעכב על טיוטות. המיילים מיאיר הגיעו לקראת צהרים, וקראתי בהם בהפסקה שלי בקליניקה. הם הפתיעו אותי בחדות שהייתה גלומה בהם, מעוררים בי עירוב של זעם, ייאוש, כמיהה וחמלה. עניתי לו בלילות, על המרפסת, למחרת הגיע מייל חדש… תוך ימים ספורים של כתיבה איתמר הפך למטופל קשה, שואב, מרתק ומבלבל מאד. בכל מייל מחדש שאל אותי שאלות חסרות מנוח: מי את, המטפלת? מה את חושבת באמת? מה את הוזה? וגם: האם את חושבת עליי בין הפגישות? האם אני נמצא בתוך נפשך? האם גם את יוצאת מדעתך בתוך הקשר איתי?

לאלה, בהיותה דמות ספרותית, יש דרכים משלה להשמיע את קולה. ובכל אשר היא עושה, ובכל אשר היא כותבת, היא משיבה תשובה ברורה: בוודאי שאפשר להסתחרר ביחד. בוודאי שהקשר שלנו משנה גם אותי.

"המכתב הוא רומן מכתבים לופת ועז שמפגיש שני קולות, של אישה וגבר,
במערכת יחסים אפשרית ובלתי אפשרית, סיפור אהבה שעשוי ממילים.
לאורך הרומן המפעים הזה אנחנו חוזרים ושואלים אם אי פעם נגמר הטיפול ואם בכלל ניתן להציל מישהו".

עדותנו על עדותו

פנחס זיונץ נולד ב- 1931 בעיירה פולנית קטנה ששמה ברנוב. הוא היה הבן הבכור של איטה-לאה ושלמה, חייט העיירה. הוא למד ב'חדר' ואחר-כך בבית ספר פולני, והיו לו חברים וספרים, טיולים לנהר וחלומות מסעירים. סיפור המלחמה של פנחס כולל מעברים בלתי נתפסים, מהגטו בברנוב עד למשפחה פולנית מאמצת, מבונקר שנחפר באדמת היער עד למסתור של הפרטיזנים בעומק הביצות, ומשם לבית יתומים בלובלין ובשלזיה תחתית, וכל זה עד גיל 14 בערך… זה סיפור שיש בו כל-כך הרבה אומץ ומסירות, ופחד וייאוש, ואובדן עצום וגם חסד שאין לו גבול, עד שכל המילים מן הסתם רק מתחילות לנסות לתאר. אני כותבת את הסיפור של פנחס בדרכי, כפי שפנחס הפקיד אותו אצלי, ואני מקווה שבקרוב תוכלו לקרוא אותו בספר לבני נוער. בינתיים, אני מפנה את תשומת הלב למאמר על גלגולה של עדות, העוקב אחרי פנחס מהעדות הראשונית שנתן כנער בבית יתומים בפולין, דרך התהוות קולו הבוגר כעד יחיד (מסור ונחוש ובודד), ועד לחיבור שזכינו לו בערוב ימיו עם בני המשפחות של ילדי ברנוב, שהקימו בסיועו קהילת זיכרון רב-דורית חיה ונושמת.

פנחס בבית היתומים בלובלין, 1945

בדרך הביתה

בדרך הביתה היא יצירה דוקומנטרית מלאת קסם של הבמאי תומר היימן, המבוססת על צילום אינספור מפגשים עם בני משפחה ובני זוג לאורך חמש עשרה שנים. רגעים של יומיום, רגעים מרגשים, רגעים מעוררי געגוע, סתם רגעים (אמא מכינה מרק לארוחת שישי, הנה היא עושה שוב אותו הדבר, כך ישבנו כולנו ביחד על המרפסת, אז אבא עזב) נשמרים בקלטות ממוספרות. לצילום מתלווה תחושת הכרחיות, עד שנדמה שאי אפשר להיפגש ללא נוכחות מצלמה. שנה רודפת שנה, שיער מלבין וקמטים מתלווים אליו, בני-זוג יורדים מעל הבמה ועולים אליה, ותומר ניצב מאחורי המצלמה מתוך התחייבות חסרת פשרות. לְמה הוא מתחייב כך? מה הוא מתאמץ להפקיע מתהום הנשייה?

המאמר שכתבתי ל'תקריב' מתבונן בעמדה של תומר, לאורו של המאבק האובססיבי-קומפולסיבי בכל מה ששליטתנו בו חלקית ומוגבלת. אני מציעה שהפרויקט השאפתני של תומר נאבק בעוז בחלקיות, בחלופיות ובתנועת הזמן. אם אין לנו דרך לדעת איזה רגע יהיה הכרחי ונחוץ לצרכי הסיפור, נכון וכדאי להקפיא את כולם, כך שנוכל להתבונן בהם בכל עת שנרצה, עד שנדע מהו הסיפור שמבקש להיות מסופר דרכם.

אבל מהיצירה של תומר עולה בבהירות גם החלופה המוצעת בטיפול; ללמוד לשאת את מה שאינו בשליטתנו, ולהתפנות ממאמצי השליטה לחיים מלאים ואותנטיים. כך 'בדרך הביתה' חורגת מהמאמץ לא לאבד ולו אחד מרגעי העבר, ומתרחבת אל הניסיון ליצור בכל רגע של צילום נגיעה מדויקת במצולמים. בהדרגה נפרש סיפור על תנועה והשתנות, על אובדן וגעגוע, על בריאות וחולי, על אהבה ויצירה, הסיפור על מעשיהם של בני אדם בתוך הזמן העומד לרשותם.

מחקר על OCD

 

המאמר מציג את ממצאי עבודת הדוקטורט שלי, שבחנה את הדינמיקה בין תהליכי שליטה באירועים פנימיים וחיצוניים ב- OCD. לדוגמה, יצרנו מצב ניסויי בו נבדקים ניסו לשלוט בקצב ההתחלפות של תמונות באמצעות לחיצות על מקשים, והעריכו מספר פעמים את מידת הצלחתם. אף שקצב ההתחלפות של התמונות תוכנת מראש, מצאנו כי סימפטומים של OCD היו קשורים הן לאשליית שליטה גבוהה יותר, והן ללחיצות יותר נוקשות וחזרתיות. זוהי הדגמה אמפירית של הקשר בין צורך גבוה בשליטה וטקסים קומפולסיביים, שתפקידם לספק תחושת שליטה אשלייתית. בהמשך המאמר אנחנו מפתחים יישומים טיפוליים של רעיונות אלה, המנחים את עבודתי בקליניקה. אני מציעה למטופלים הסובלים מ- OCD דרכים שונות להמשיג את מעגל השליטה המאפיין את חייהם; מעגל שתחילתו בתחושת אימה מפני אירועי חיים בלתי נשלטים, והמשכו במאמצי שליטה בחלופות (proxies), שנועדו לספק אשליה זמנית של שליטה בחוויות פנימיות שקשה לשאתן. נוצר מעגל מתמשך, בו שליטה בחלופות (מחשבות ואובייקטים שונים) מייצגת שליטה בנושאים חשובים לאין ערוך (אירועי חיים מאיימים), ולכן קשה יותר ויותר לעצור. אך מה עשוי לקרות אם נעז לחשוב את מה שמפחיד אותנו באמת? האם יתכן שלצד העצב שנחווה, תשתחרר האנרגיה שהושקעה עד כה בשליטה בחלופות?

למאמר

Reuven-Magril, O., Rosenman, M., Liberman, N., & Dar, R. (2009). Manipulating Metacognitive Beliefs about the Difficulty to Suppress Scratching: Implications for Obsessive-Compulsive Disorder. International Journal of Cognitive Therapy, 2(2), 144-152.

המאמר בדק השפעה של מניפולציה מטא-קוגניטיבית, על הקושי לעצור התנהגות חזרתית. ביקשנו מנבדקים להימנע מגירוד, בזמן שענו על שאלון שהציג סיטואציות רלוונטיות לגרד… חלק מהנבדקים קיבלו הסבר מטא-קוגניטיבי לקושי שלהם להימנע מגירוד; אמרנו להם שהימנעות מגירוד היא קלה למדי לרוב האנשים, או שהימנעות מגירוד הינה קשה מאד לכולם. שיערנו שהנבדקים ישתמשו בהמשגה המטא-קוגניטיבית לצורך היסק מוטיבציוני; אלה שקיבלו את ההסבר "קל למדי לרוב האנשים", יתייחסו לכישלונם להימנע מגירוד כעדות לרצון שלהם לגרד, ואף יגרדו יותר. אלה שקיבלו את ההסבר "קשה מאד לכולם" יראו בכישלונם לעצור גירוד מהלך טבעי ולא-אינפורמטיבי, ואף יגרדו פחות. התוצאות שהתקבלו בהתאמה עם השערותינו, נידונות במאמר מפרספקטיבה מטא-קוגניטיבית רחבה, תוך התייחסות להשפעה של פרשנויות שונות על הקושי של מטופלים לעצור אובססיות וקומפולסיות. נראה כי בטיפול ב- OCD, פרשנויות מטא-קוגניטיביות המבהירות שמאמצי השליטה בעולם הפנימי אינם אמורים להצליח, ולכן כישלונם אינו מרמז על דבר, מהוות מפתח משמעותי להתרת מעגל השליטה. האם יתכן שזוהי הסיבה לכך שטיפול פסיכודינמי נוטה להשיג תוצאות פחות טובות במקרה של OCD? התבוננות פסיכודינמית מקדמת את הרעיון ההפוך, שלקושי לעצור מחשבות/התנהגויות מסוימות יש הסבר מוטיבציוני עמוק שחשוב להבין ולחשוף במלואו…

למאמר

Shimshoni, Y., Reuven, O., Dar, R., & Hermesh, H. (2011). Insight in Obsessive-Compulsive Disorder: A Comparative Study of Insight Measures in an Israeli Clinical Sample. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 42, 389-396.

מאמר זה שאף להבהיר את התמונה המבלבלת בנוגע לתובנה (insight) אצל מטופלים הסובלים מ- OCD. השווינו 5 מדדי תובנה שונים, ובדקנו את קשריהם למגוון משתנים קליניים ודמוגרפיים. הממצא המשמעותי ביותר עסק בטיפול תרופתי, כך שנבדקים שקיבלו טיפול תרופתי בעת המחקר גילו רמות תובנה גבוהות יותר.

למאמר

Reuven, O., Liberman, N., & Dar, R. (2013). The Effect of Physical Cleaning on Threatened Morality in Individuals with Obsessive-Compulsive Disorder. Clinical Psychological Science, 2(2), 224-229.

מאמר זה יישם לקבוצת נבדקים הסובלים מ- OCD, מתודולוגיה ניסויית הבוחנת את הקשר בין מוסריות וניקוי ידיים. הנבדקים התבקשו לכתוב על מעשה לא מוסרי שביצעו, ולאחר מכן מחציתם ניקו ידיים עם מגבון. כל הנבדקים יודעו לגבי אפשרות לסייע לסטודנטית פיקטיבית, באמצעות הסכמה להשתתף גם בניסוי שלה. ניקוי פיזי של כפות הידיים הפחית את מידת ההיענות לעזור לסטודנטית, ככל הנראה משום שכבר פתר במידת מה את תחושת אי המוסריות שהכתיבה עוררה. ממצא זה היה חזק במיוחד אצל נבדקים הסובלים מ- OCD. המאמר מציע מספר המשגות לקשר הפנימי בין מוסריות וניקיון ידיים, דוגמת ייחוס של משמעות מופשטת לפעולות פיזיות של ניקוי.

למאמר