באחד הימים מקבלת אלה, פסיכולוגית תל אביבית, מכתב בוטה ממטופל לשעבר. איתמר כותב מניו-יורק, הוא אוהב-זועם ומסובך בהסתבכות קשה. אלה מחפשת דרך להשיב לו. מרגע זה ואילך מתנהלת ביניהם חליפת מכתבים סוערת, הפורצת את גבולות הקליניקה והטיפול.
איתמר, שנדמָה כמטופל קרוב ומוכר, מתגלה כמי שתקף את בת זוגו ונמצא במקום מסתור. אלה השקולה והמאופקת, נוסעת אליו לניו יורק. נדמה שהיא שומרת על הגבולות ועל האתיקה והוא מבקש לפרוץ ולמרוד, אבל האם באמת ברור מי החזק ומי החלש, ומי מבין השניים אחראי על מעשיו?
את סיפורם של איתמר ואלה כתבנו בשני קולות: ד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפטים וסופר, כתב את קולו של המטופל איתמר. אני כתבתי את קולה של הפסיכולוגית אלה. כתבנו את הספר בדיוק כפי שיצא לאור – מייל יאיר, מייל אני, מבלי לדבר זה עם זו ומבלי לקבוע קווי עלילה, נותנים לסחרור של איתמר ואלה להפתיע ולסחוף גם אותנו.
כתבנו במיידיות האופיינית לכתיבת מיילים, מבלי להשתהות, מבלי להתעכב על טיוטות. המיילים מיאיר הגיעו לקראת צהרים, וקראתי בהם בהפסקה שלי בקליניקה. הם הפתיעו אותי בחדות שהייתה גלומה בהם, מעוררים בי עירוב של זעם, ייאוש, כמיהה וחמלה. עניתי לו בלילות, על המרפסת, למחרת הגיע מייל חדש… תוך ימים ספורים של כתיבה איתמר הפך למטופל קשה, שואב, מרתק ומבלבל מאד. בכל מייל מחדש שאל אותי שאלות חסרות מנוח: מי את, המטפלת? מה את חושבת באמת? מה את הוזה? וגם: האם את חושבת עליי בין הפגישות? האם אני נמצא בתוך נפשך? האם גם את יוצאת מדעתך בתוך הקשר איתי?
לאלה, בהיותה דמות ספרותית, יש דרכים משלה להשמיע את קולה. ובכל אשר היא עושה, ובכל אשר היא כותבת, היא משיבה תשובה ברורה: בוודאי שאפשר להסתחרר ביחד. בוודאי שהקשר שלנו משנה גם אותי.